שנה: 2013

הרומן שלי עם אובונטו התחיל בשנת 2005 עם Ubuntu 5.04: Hoary Hedgehog. הרעיון של אובונטו היה מבטיח: לקחת את Debian Unstable, להקפיא את העץ לתקופת זמן קצרה, לייצב וללטש את ההפצה ואז לשחרר אותה לציבור. המראה של ההפצה היה מוזר ושונה מכל מה שהכרתי: צבע חום עז שלט בכל פינה. אני אהבתי זאת (למרות שחלק מהקהילה מאוד לא אהב).

לאורך שנים דבקתי באובונטו, שסחפה מצידה קהילת משתמשים גדולה. אובונטו שיחררה הפצות פעמים בשנה בדיוק של שעון שוויצרי (בסוף אפריל וסוף אוקטובר), וכאן גם התחילו התהיות שלי: אובונטו שחררה לעיתים קרובות הפצות לא בשלות ולא יציבות. המושג של לדחות מעט את מועד השחרור (כפי שאופן-סוזה או פדורה עושים מידי פעם) לא היה קיים בלקסיקון של קנוניקאל.

עם הזמן שוחררו עוד ועוד הפצות, כשגוון ערכת הנושא השתנה מחום כהה לחום בהיר ומשם לסגול (כנראה בהשפעת IOS של אפל). אבל לא רק הצבע הסגול הזכיר את אפל: אובונטו פיתחה תכונות שהתבססו על רעיונות ששאלה מאפל (דוגמא: שליפת התפריט מהאפליקציה והעברתו לסרגל העליון).

כששוחררה Gnome3 הסתבר שגם מארק שאטלוורת' (מייסד אובונטו והבעלים של חב' קאנוניקאל) לא בנה עליה, והחליט לפתח מנשק משתמש חדש שנקרא Unity.
בהתחלה חיבבתי את Unity. היה לי ברור שצריך להתרגל לדבר חדש ושונה מכל מה שהורגלתי אליו. הקדשתי זמן לנושא, והייתי סלחן לגבי הבעיות האופיניות שהיו ל- Unity: כבדות, באגים שונים ומשונים ועוד…

עם הזמן קאנוניקל הצליחו לייצב את Unity וגרמו לה לעבוד מעט יותר מהר, אך הסתבר שהם לא התכוונו לעצור בנקודה הזאת: מארק שאטלוורת' משך לכיוון שונה לגמרי. הוא פיתח את Unity כך שתתאים, כמנשק אחוד, גם לסמארטפונים, טלוויזיות חכמות וטאבלטים. הוא לא הסתפק בזה ופיתח רכיבי תוכנה שהיו יחודיים אך ורק לאובונטו:  HUD, Upstart, Mir ועוד…

כך מצאה עצמה אובונטו מתנתקת מהיסודות שלה (הפצת לינוקס שולחנית מודרנית), מתרחקת מהפצות אחרות (בפיתוחים אקסלוסיביים שקיימים רק באובונטו) ועוברת יותר ויותר למסלול העסקי. כבר לא ניתן היה לקבל CD "חינמי" הביתה (מקובל), דף ההורדה כלל אפשרות לשלוח תרומה כספית לקנוניקאל (מקובל) ואט אט שולבו פיתוחים שפגעו בפרטיות של המשתמשים. הרע מכל קרה לדעתי בשחרור האחרון (13.10): שילוב פרסומות בשולחן העבודה. על הפיתוח האחרון קיבל מארק שאטלוורת' את הפרס המאוד לא מחמיא "פרס האח הגדול של אוסטריה"

ככל שאובונטו התקדמה בפיתוח כך אני יותר ויותר התרחקתי ממנה. בגרסה 12.04 (למרות שהוגדרה LTS) נטשתי אותה סופית ופניתי לחלופות אחרות (על כך בפרקים הבאים)

אסכם את הסיבות שגרמו לי לנטוש סופית את אובונטו:

• מנשק Unity כבד וזולל משאבים
• הפיכת המשתמש ל- "טיפש": העבודה בשולחן העבודה נעשתה פחות מסורתית ושאפה לספק חווית משתמש הדומה לזאת שבסמארטפונים/טאבלטים (אובונטו מנסה ליישם זאת בעזרת "העדשות החכמות")
• התמקדות במסלול עסקי ולא קהילתי (זה התחיל בשליחת מחרוזות ל- Amazon והמשיך בשילוב פרסומות בשולחן העבודה)
• פיתוחים שהיו יותר ויותר יחודיים לאובונטו, כאשר בשנים האחרונות הפיתוח פחות התמקד בשולחן העבודה וזלג לכיוונים אחרים (התאמת unity לטאבלטים, טלוויזיות וסמארטפונים)

אני חושב שלא רק אני התרחקתי מאובונטו. הרבה מאוד אנשים עברו להשתמש בהפצות שנגזרו מאובונטו, ושהצליחו די יפה. על הפצה אחת (Linux Mint) אכתוב בשבוע הבא.

נ.ב.
בסדרת מאמרים זאת אני מציג את הדעה הפרטית שלי, כך שאם מישהו מחזיק בדעה אחרת זה בסדר גמור מבחינתי (חופש הבחירה הוא הבסיס של Gnu-Linux, לא?)

טוב, כפי שכתבתי במאמר הקודם, לא נטשתי את לינוקס בשנתיים וחצי האחרונות. ההיפך הוא הנכון! השימוש שלי בלינוקס, בבית ובעבודה, הלך וגבר. יצא לי להשתמש בהפצות שונות, התאכזבתי מפרוייקטים שונים, אך התרשמתי מאוד מאחרים. על נושאים אלו ואחרים אכתוב בשבועות הקרובים.

תחום הסביבות הגרפיות עבר די הרבה שינויים בתקופה זאת. בסדרת המאמרים הבאה (תפורסם כאמור בכל יום שישי) אסקור את השינויים שעברו הסביבות הגרפיות. Unity נולדה, Gnome 3 החליף את Gnome 2, בוצע פיצול ל-  Gnome 2 שנקרא MATE, קינמון (Cinnamon) נולדה כדי לתת מענה למאוכזבי Gnome 3 ו- Unity. ‏KDE המשיך להתקדם, XFCE השתפר ונראה כיום כתואם Gnome 2‏, Enlightenment 17 המשיך להשתפר ועוד…

בפרק הזה אתמקד בסביבה הגרפית Gnome 3:
Gnome 3 שוחררה רשמית ופרוייקט Gnome 2 ננטש. מבחינתי Gnome 3 הוא אכזבה אחת גדולה. נראה לי שהמפתחים של Gnome קצת על סמים או לפחות שותים משהו באופן קבוע… ההחלטות שלהם מוזרות ולא ברורות, והסירוס של Nautilus משקף התנהלות זאת: מידי פעם הם מחליטים להוריד עוד ועוד תכונות ממנהל הקבצים הידוע, עד שסירסו אותו לגמרי והפכו אותו לפחות שימושי ונוח. דוגמאות? הנה: ביטול יצירת קובץ חדש מ- Template, ביטול פיצול חלון ע"י מקש F3, ביטול התחברות למערכת קבצים חיצונית וזאת רק רשימה קצרה…
גם הקהילה לא ממש הבינה/קיבלה שינויים אלו, ועל כל גרסת נאוטילוס ששוחררה הם כתבו פץ' שהחזיר את הפונקציונאליות שבוטלה…

Gnome 3 ניסו ליצור סביבה גרפית אחודה שתתאים לטבלטים (מסכי טץ') ומחשבים שולחניים כאחד. נסיון זה נכשל בעיני. אין מה לעשות: טאבלט נוח בעיקר לצריכת תוכן בעוד שמחשב רגיל מתאים גם ליצירת תוכן. העבודה עם Gnome 3 מאלצת אותך לעבוד הרבה עם העכבר (אתה מוצא את עצמך משוטט הלוך וחזור, אינספור פעמים, לכיוון הפינה השמאלית העליונה רק בכדי להגיע לתפריט. נכון: אפשר לעבוד עם המקלדת ולהגיע לתפריט (מקש Super), אך גם כאן יש אילוץ בכך שעליך להשתמש בשתי הידיים ולי זה ממש לא התאים. אמנם יש הרחבות שמחזירות פונקציונאליות בדמות תפריט קבוע לפאנל העליון, אבל הצורך להשתמש בתוסף כדי שיחזיר פונקציונאליות כ"כ בסיסית הוא תמוה בעיני.

אבל לא רק השימוש בעכבר הטריד אותי. הסביבה הגרפית הרגישה כבדה ולא מספיק יציבה. ההרחבות שכתבו מפתחים שונים "נשברו" לעתים בין גרסאות שונות של Gnome 3, עד שמפתחי Gnome החליטו לאמץ לחיכם מס' הרחבות ולתחזק אותם בעצמם.
גם מערכת ההתראות והמראה הכללי של הסביבה הגרפית לא מצאה חן בעיני. לדעתי, במצטבר, לא החזקתי מעמד יותר מחודש בסביבה הזאת (למרות שבאמת ניסיתי).

 

עד כאן על Gnome 3. גם אתם מרגישים כמוני? אתם מוזמנים להגיב…
בפרק הבא (ביום שישי הבא): Unity

וואו! שנתיים וחצי עברו מאז כתבתי את הפוסט האחרון בבלוג. לינוקס (או יותר מדוייק גנו-לינוקס) עברה די הרבה שינויים בתקופה הזאת. לצערי לא יכולתי לכתוב בבלוג ולשתף אתכם בחוויות האישיות שלי, אבל זה לא אומר שלא היה לי הרבה על מה לכתוב…

מידי פעם פנו אלי אנשים ושאלו מדוע אני לא כותב יותר. אז האמת שתמיד רציתי להמשיך בכתיבה, אבל נמנעתי מלעשות כן בגלל בעיה רפואית (יובש מטריד בעיניים).  נראה לי שעכשיו אני בהחלט יכול לנסות להמשיך במשימה (בתקווה שתהיה התעניינות מצד הקוראים).