מנסה לעשות קצת סדר: GPT, MBR, UEFI, Legacy Bios

בתקופה הקרובה אני מתכוון לכתוב סדרת מדריכים בנוגע להתקנת Arch Linux. בהסברים אתייחס להתקנות במצבים השונים: התקנה בסכימת מחיצות MBR או GPT והתקנה תחת Legacy Bios או UEFI, אז כדי שההסברים העתידיים יהיו ברורים אקדים ואסביר אה המונחים הללו (שאצל רבים לא ממש ברורים)

אתחיל בהסבר על GPT ו- MBR:
מדובר בשתי דרכים שונות להגדיר את מנהל האתחול ואת טבלת המחיצות (Partitions) בדיסק הקשיח. ה- MBR-Master Boot Record היא השיטה הישנה והמסורתית בה הביוס פונה לאזור שבתחילת הדיסק הקשיח, קורא את מנהל האתחול (446 בתים ראשונים בדיסק), קורא את טבלת המחיצות שמוגדרת אח"כ (64 בתים), ואז טוען את מערכת ההפעלה (באמצעות מנהל האתחול) מהמחיצה המסומנת כ- Active. בשיטה זאת ניתן להגדיר עד 4 מחיצות ראשיות (Primary Partition). במידה ומעוניינים בעוד מחיצות, ניתן, על חשבון מחיצת Primary Partition אחת, להגדיר עוד 23 מחיצות לוגיות (באזור שנקרא Extended Partiton). לפיכך MBR תומך בעד 26 מחיצות – כמספר האותיות האנגליות. שימוש ב- MBR, מעבר להגדרה המוזרה של המחיצות, מגביל אותנו להשתמש בדיסקים בגודל של עד 2 טרה בייט, אין לו שרידות של טבלת המחיצות ולא מתבצעת בדיקת של שלמות ונכונות הנתונים שלה (משמש מצע טוב ונוח להידבקות בוירוסים).

טכנולוגיית GPT נותנת מענה לחסרונות של MBR: היא תומכת בדיסקים הגדולים מ- 2TB (תמיכה בעד 9.4 מיליארד טרהבייט), היא לא מוגבלת (תאורטית) בכמות המחיצות ואין בה הפרדה ל- Extended Partition ו- Logical Devices. טכנולוגיית GPT שומרת 2 העתקים של טבלת המחיצות ומבצעת עליהם בדיקת CRC, ובמידה וטבלת מחיצות אחת משתבשת היא משחזרת אותה מהגיבוי. GPT מהווה שדרוג של ממש ל- MBR ואני לא מוצא שום היגיון להשתמש כיום ב- MBR בהתקנה של מערכת הפעלה חדשה.

אמשיך בהסבר על Legacy Bios ו- UEFI bios. אז כמו שכתבתי: שניהם מהווים את הביוס של המחשב. מדובר באותו רכיב קושחתי שמתווך בין מערכת ההפעלה לחומרת המחשב. כשמדליקים את המחשב הרכיב הראשוני שנטען זה הביוס. הוא זה שמבצע את בדיקת ה- POST, מאפשר להיכנס ולערוך את ההגדרות שלו, לבדוק את זיהוי החומרה ולשנות ערכים שונים (נניח לשנות את קצב השעון עבור ביצוע over clocking, לשנות את המתח שמזינים את זכרונות ה- RAM ועוד…). לאחר הבדיקות העצמיות של החומרה, הביוס ניגש לדיסק הקשיח ומעביר למנהל האתחול את המשימה של טעינת מערכת ההפעלה. אבל כאן לא נגמרת פעילותו. כשמערכת ההפעלה עובדת והיא, למשל, צריכה לכתוב מידע לדיסק הקשיח, היא תעביר את הבקשה (דרך הקרנל של מערכת ההפעלה) לביוס והוא זה שיפנה בפועל את הבקשה לבקר שבדיסק הקשיח. אז במחשב, כפי שניתן להבין, הכל עובר ועובד דרך הביוס!

קיימים כאמור שני סוגים של ביוס: ה- Legacy Bios הוותיק שמאופיין במסך טקסטואלי (בדרך כלל רקע כחול וטקסט לבן או צהוב). לעומתו ה- UEFI Bios, שאמור להחליף אותו, הוא בעל ממשק גרפי יפה ומודרני (מכיל תמיכה בעכבר, אנימציות של מאוורררים מסתובבים, מדי חום גרפיים ועוד). UEFI טוען את מערכת ההפעלה מהר יותר, הוא גמיש יותר (ניתן לספק לו דרייברים נוספים במדיית ההתקנה) והוא זקוק למחיצה נפרדת בה הוא שומר את קבצי הקונפיגורציה ומנהל האתחול.

תאימויות:
מערכת הפעלה חלונות תומכת בסכימת מחיצות GPT רק אם משתמשים ב- UEFI. בלינוקס אין מגבלה כזאת: היא תומכת בסכימת מחיצות GPT גם ב- Legacy וגם ב- UEFI

אני מקווה שההסבר הקצר הזה עשה לכם סדר בראש והרקע הזה יעזור לכם להבין את פרוצדורות ההתקנה השונות שאדגים ב Arch