לינוקס, לאן? פרק רביעי: SolusOS

SolusOS‏ (Solus = בדידות) היא הפצה שפותחה בידי מפתח בודד: אייקי דוהרטי (Ikey Doherty -במאמר אקרא לו אייקי). אייקי הוא מפתח מוכשר שעבד בצוות הפיתוח של לינוקס מינט. הוא פיתח את Mint Backup ועבר בשלב מסויים לעבוד על Linux Mint Debian Edition) LMDE). בשלב זה התגלו חילוקי דעות קשים בינו לבין קלמנט לפברה (מייסד לינוקס מינט):

  • איקיי חשב שהדרך הטובה ביותר לפתור את בעיית גנום 3 היא לכתוב טלאי (patch) שיחזיר לגנום 3 את הפונקציונאליות שאבדה, בעוד שקלמנט דגל בגישה שצריך לבצע פיצול (fork) מלא לגנום.
  • איקיי חשב ש- LMDE צריך להתבסס על Debian Stable בעוד שקלמנט חשב שדווקא צריך להתבסס על Debian Testing

חילוקי הדעות לא נפתרו ואייקי החליט לנטוש ולפתח בעצמו הפצה חדשה: "SolusOS". ההפצה התבססה על Debian Stable 6, וכדי להתגבר על בעיית החבילות הישנות, הוא דאג לתחזק Repository אותו הוא עידכן בחבילות החשובות והשימושיות ביותר: ליברה-אופיס, פיירפוקס, Openshot, VLC ועוד …
הרעיון די מצא חן בעיני: להשתמש בבסיס של הפצה מאוד מאוד יציבה, אבל שמעודכנת בתוכנות שימושיות לעבודה היום-יומית. אייקי גם פיתח פיצרים מיוחדים, הוא דאג לשחרר קרנל מעודכן, השתמש ב- Cardapio לתפריט ההתחל, יצר Tweaks שונים כדי שחווית השימוש תהיה קלה ומהירה יותר ועוד… מבחינת שולחן העבודה אייקי רק דחה את הקץ: הוא השתמש ב- Gnome 2 הוותיקה (שהיתה ברירת המחדל ב-Debian Stable 6).

SolusOS-1.3-Eveline
היו היה: SolusOs 1.3

גם בצד הקהילתי ההפצה זכתה להצלחה די גדולה: היא קוטלגה ב- Distrowatch והתחילה לטפס במעלה הדירוג. נכתבו עליה די הרבה מאמרים וגם פודקאסטים שונים לא פסחו עליה. אני השתמשתי ב- SolusOS כמעט חצי שנה עד שהרגשתי שבעיה גדולה ממשמשת ובאה: אייקי הקדיש את כל כולו להפצה והיו לו קשיי פרנסה גדולים. התרומות שגייס בקושי מימנו את העלויות השוטפות (תחזוקת האתר וה- Repository). מידי פעם הוא היה יוצא לחופשה והקהילה הייתה צריכה להמתין עד שיחזור ויעדכן גרסאות תוכנה שונות. הוא דיבר לא פעם על הקשיים הכלכליים שהיו לו, אך לא היה לכך מענה מתאים מצד הקהילה. כש- Debian Stable התעדכנה לגרסה 7 היא אימצה לחיכה את Gnome 3. הפתרון שאייקי עבד עליו לא היה מוכן והמשתמשים נאלצו להמשיך להשתמש ב- SolusOS 1.3 הישנה. העבודה על 2.0 SolusOS קירטעה. בשלב זה נטשתי את ההפצה כי הבנתי שהכיוון שלה הוא התרסקות. אייקי די הסתבך עם הטלאים שכתב לגנום 3 (נשברו לו חדשות לבקרים) והחליט לפתע שאת SolusOS 2.0 הוא יבנה מאפס (ללא תלות במאגרי דביאן). הוא תיכנן ש- pisi יהיה מנהל החבילות בהפצה החדשה והתחיל אט אט לבנות אותה. אני כאמור כבר נטשתי, והסתבר אח"כ שההערכה שלי היתה די מדוייקת: אייקי התייאש מהפיתוח, מצא עבודה חדשה (באינטל) והחליט לסגור את הפרוייקט. חבל, עצוב, אבל זה היה צפוי.
החלטתי לכתוב על SolusOS כי יש היום הפצות רבות שמתבססות על מפתח יחיד ורובם בסיכון גבוה. גם לינוקס מינט מתבססת למעשה על מפתח יחיד (קלמנט) אבל לפחות להפצה יש מודל כלכלי ברור (שגם עובד לאורך זמן…). אבל למרות זאת, כל הכיף בלינוקס זה כשיש יכולת בחירה ואני עדיין מידי פעם אכתוב על הפצות שונות ומשונות. על אחת מהם, ומאוד מוצלחת, אכתוב בשבוע הבא.

לינוקס, לאן? פרק שלישי: Linux Mint

לאחר שנטשתי את אובונטו, השתמשתי בהפצות שונות עליהם אכתוב בסדרת המאמרים הקרובה:

  • Linux Mint
  • ּSolus OS
  • ּCrunchbang
  • ּArch

לינוקס מינט משוחררת במספר "טעמים": KDE, MATE, XFCE, CINNAMON, LMDE. אני ניסיתי את LMDE ו- CINNAMON ואליהם אתייחס במאמר זה.
כששוחררה Gnome3 הסתבר שגם קלמנט לפברה (Clement Lefebvre) מאוד לא אהב את מה שהיא הציעה (ובעיקר את מה שלא הציעה) והחליט לשפר אותה. בהתחלה הוא כתב תוסף ל- Gnome Shell שנקרא ‏‏Mint Gnome Shell Extention) MGSE) שהחזיר לשולחן העבודה את תפריט ההתחל והפאנלים המסורתיים, אבל בהמשך הוא החליט לבצע פיצול (Fork) ל- Gnome Shell וכתב את קינמון (Cinnamon).
אני משתמש בקינמון מיום פיתוחו ולדעתי הוא משתפר מגירסה לגירסה. החודש שוחררה גרסה 2.0, ולדעתי היא בשלה ומתאימה לשימוש שוטף. ברשותי ארבעה מחשבים (בבית ובעבודה) ובאחד מהם אני מריץ את Linux Mint Maya – Cinnamon Edition (ומאוד מרוצה מהבחירה). מדובר בגרסה המתבססת על אובונטו 12.04 הנתמכת לתקופה של 5 שנים (מהדורת LTS – וזאת בניגוד למהדורות הרגילות הנתמכות לתקופה של 9 חודשים).

לינוקס מינט - מהדורת קינמון
לינוקס מינט – מהדורת קינמון

מה אני אוהב ב- Linux Mint Cinnamon Edition:

  • ההפצה מלוטשת, יציבה ומתאימה לשימוש מיידי (כוללת קודקים, פלאש וכל מה שצריך לעבודה מיידית)
  • ּאפשרות להשתמש בגרסה יציבה (LTS)
  • ּיכולת להשתמש במאגרי PPA ‏של אובונטו
  • ּקהילת משתמשים גדולה (עקב ההישענות על אובונטו ניתן לקבל תמיכה גם בפורומים של אובונטו)‏
  • ּקשובה לקהילה: קלמנט משחרר גרסת RC לפני השחרור הרשמי ובאמת משתדל לפתור את כל הבאגים המדווחים אליו
  • ּמכילה מס' כלים אקסלוסיביים כגון: Mint Menu, Mint Upload, Mint Backup, Mint Stick ועוד… ‏
  • התוכנות המותקנות בברירת המחדל קולעות מאוד לטעמי
  • ּהרבה מאוד "טעמים" ואפשרויות (מבחר רחב של שולחנות עבודה) ‏

לדעתי לינוקס מינט (במהדורת קינמון) מתאימה במיוחד למשתמשים חדשים ולמשתמשים שלא רוצים "הפתעות" בשולחן העבודה (במיוחד אם בוחרים במהדורת LTS). היא חדשנית ומודרנית (בניגוד ל- MATE שמחזיר את חווית Gnome2 הישנה).

Linux Mint LMDE: הרעיון של LMDE ‏(Linux Mint Debian Edition‏)‏ היה ליצור הפצה חצי מתגלגלת עקב התבססותה על Debian Testing (במקום אובונטו). הרעיון נראה מבטיח: אחת לתקופה מסויימת להקפיא את העץ של Debian Testing, לייצב אותו, לפתור בעיות שונות שמתגלות ואז לשחרר
"חבילת עדכון": Update Pack. ה- Update ַPack היה אמור לשדרג את מערכת ההפעלה בקפיצות אחת למספר חודשים. היתרון בשימוש ב- LMDE היה ברור: התנתקות סופית מאובונטו כשההפצה משדרת יציבות וקלילות.
אני השתמשתי בהפצה קרוב לשנה (במחשב הנייד), אך בסופו של דבר נטשתי אותה מהסיבה הפשוטה שקצב העדכונים היה נמוך מידי. אני חושב שהרעיון של LMDE הוא מעולה, אבל לדעתי כרגע זה לא כ"כ מצליח בגלל מחסור בכח אדם שיבצע את הבדיקות. לדעתי, Update Pack אמור לצאת כל חודשיים/שלושה (ולא חצי שנה כפי שקרה בעדכון האחרון). בעדכון האחרון "נשברו" די הרבה מערכות של משתמשים (בגלל השדרוג הענקי, כ- 1GB, ובגלל מחסור בבודקים)

חבילת עדכונים ב- LMDE
חבילת עדכונים Update Pack ב- LMDE

מה אני לא אוהב ב- Linux Mint:

  • התבססות על מפתח יחיד. אמנם יש עוד מספר מפתחים בצוות, אבל התלות בקלמנט היא מוחלטת (לטוב ולרע…). כרגע המודל העסקי של ההפצה די מצליח: היא מגייסת תרומות בצורה עקבית (לאורך שנים) מהקהילה ומספונסרים שונים (אלפי דולרים מידי חודש) כך שלא נראה שקלמנט מתכוון לנטוש בקרוב (מה גם שעושה הרושם שהוא מאוד מהנה ממה שהוא עושה)
  • ּכנגזרת של אובונטו, הורדת התמיכה למהדורות "הרגילות" ל- 9 חודשים

אסיים את המאמר במספר מילים על קלמנט לפברה: בעבר הוא הואשם בתמיכה גלויה בפלסטינים. בהמשך הוא התנער מהפרסום ודווקא נראה משתף פעולה די יפה עם חברת Compulab הישראלית (שמשמשת כספונסרית שלו). לאחרונה הם שחררו את MintBox2. מדובר במחשב חזק ויפהפה (אם כי קצת יקר), ואולי בעתיד ארכוש אותו.

MintBox
MintBox: לינוקס מינט מותקנת במארז ממוזער ויפהפה

אז אני לא יודע מהם רחשי ליבו של קלמנט, אבל כלפי חוץ אני לא מרגיש שהוא משדר יחס מפלה כלפי ישראלים (ומאז אותו פרסום, וההכחשה שלו, הוא לא מדבר יותר על פוליטיקה)

לינוקס, לאן? פרק שני: אובונטו ו- Unity

הרומן שלי עם אובונטו התחיל בשנת 2005 עם Ubuntu 5.04: Hoary Hedgehog. הרעיון של אובונטו היה מבטיח: לקחת את Debian Unstable, להקפיא את העץ לתקופת זמן קצרה, לייצב וללטש את ההפצה ואז לשחרר אותה לציבור. המראה של ההפצה היה מוזר ושונה מכל מה שהכרתי: צבע חום עז שלט בכל פינה. אני אהבתי זאת (למרות שחלק מהקהילה מאוד לא אהב).

היו היה: Ubuntu-Hoary
היו זמנים: Ubuntu-Hoary

לאורך שנים דבקתי באובונטו, שסחפה מצידה קהילת משתמשים גדולה. אובונטו שיחררה הפצות פעמים בשנה בדיוק של שעון שוויצרי (בסוף אפריל וסוף אוקטובר), וכאן גם התחילו התהיות שלי: אובונטו שחררה לעיתים קרובות הפצות לא בשלות ולא יציבות. המושג של לדחות מעט את מועד השחרור (כפי שאופן-סוזה או פדורה עושים מידי פעם) לא היה קיים בלקסיקון של קנוניקאל.

עם הזמן שוחררו עוד ועוד הפצות, כשגוון ערכת הנושא השתנה מחום כהה לחום בהיר ומשם לסגול (כנראה בהשפעת IOS של אפל). אבל לא רק הצבע הסגול הזכיר את אפל: אובונטו פיתחה תכונות שהתבססו על רעיונות ששאלה מאפל (דוגמא: שליפת התפריט מהאפליקציה והעברתו לסרגל העליון).

כששוחררה Gnome3 הסתבר שגם מארק שאטלוורת' (מייסד אובונטו והבעלים של חב' קאנוניקאל) לא בנה עליה, והחליט לפתח מנשק משתמש חדש שנקרא Unity.
בהתחלה חיבבתי את Unity. היה לי ברור שצריך להתרגל לדבר חדש ושונה מכל מה שהורגלתי אליו. הקדשתי זמן לנושא, והייתי סלחן לגבי הבעיות האופיניות שהיו ל- Unity: כבדות, באגים שונים ומשונים ועוד…

Unity
Unity

עם הזמן קאנוניקל הצליחו לייצב את Unity וגרמו לה לעבוד מעט יותר מהר, אך הסתבר שהם לא התכוונו לעצור בנקודה הזאת: מארק שאטלוורת' משך לכיוון שונה לגמרי. הוא פיתח את Unity כך שתתאים, כמנשק אחוד, גם לסמארטפונים, טלוויזיות חכמות וטאבלטים. הוא לא הסתפק בזה ופיתח רכיבי תוכנה שהיו יחודיים אך ורק לאובונטו:  HUD, Upstart, Mir ועוד…

כך מצאה עצמה אובונטו מתנתקת מהיסודות שלה (הפצת לינוקס שולחנית מודרנית), מתרחקת מהפצות אחרות (בפיתוחים אקסלוסיביים שקיימים רק באובונטו) ועוברת יותר ויותר למסלול העסקי. כבר לא ניתן היה לקבל CD "חינמי" הביתה (מקובל), דף ההורדה כלל אפשרות לשלוח תרומה כספית לקנוניקאל (מקובל) ואט אט שולבו פיתוחים שפגעו בפרטיות של המשתמשים. הרע מכל קרה לדעתי בשחרור האחרון (13.10): שילוב פרסומות בשולחן העבודה. על הפיתוח האחרון קיבל מארק שאטלוורת' את הפרס המאוד לא מחמיא "פרס האח הגדול של אוסטריה"

ככל שאובונטו התקדמה בפיתוח כך אני יותר ויותר התרחקתי ממנה. בגרסה 12.04 (למרות שהוגדרה LTS) נטשתי אותה סופית ופניתי לחלופות אחרות (על כך בפרקים הבאים)

אסכם את הסיבות שגרמו לי לנטוש סופית את אובונטו:

  • מנשק Unity כבד וזולל משאבים
  • הפיכת המשתמש ל- "טיפש": העבודה בשולחן העבודה נעשתה פחות מסורתית ושאפה לספק חווית משתמש הדומה לזאת שבסמארטפונים/טאבלטים (אובונטו מנסה ליישם זאת בעזרת "העדשות החכמות")
  • התמקדות במסלול עסקי ולא קהילתי (זה התחיל בשליחת מחרוזות ל- Amazon והמשיך בשילוב פרסומות בשולחן העבודה)
  • פיתוחים שהיו יותר ויותר יחודיים לאובונטו, כאשר בשנים האחרונות הפיתוח פחות התמקד בשולחן העבודה וזלג לכיוונים אחרים (התאמת unity לטאבלטים, טלוויזיות וסמארטפונים)

אני חושב שלא רק אני התרחקתי מאובונטו. הרבה מאוד אנשים עברו להשתמש בהפצות שנגזרו מאובונטו, ושהצליחו די יפה. על הפצה אחת (Linux Mint) אכתוב בשבוע הבא.

נ.ב.
בסדרת מאמרים זאת אני מציג את הדעה הפרטית שלי, כך שאם מישהו מחזיק בדעה אחרת זה בסדר גמור מבחינתי (חופש הבחירה הוא הבסיס של Gnu-Linux, לא?)